שנות השבעים של המאה העשרים ומתאר את אותן שנים (עם תיאורים ממלחה"מ השניה והשואה)

שנות התשעים

2010

התעלמות החברה הצרפתית מהבעיות המוסריות של אנשים החיים בשוליה והזנחתם, כמו שלילת הזכות של נשים שעוסקות בזנות להביא ילד ולגדל אותו..

אטימות המוסדות והמדינה מסבלו של הפרט ושל מיעוטים ומגדרים בחברה.

התנגשות החוק עם המוסר האנושי (החוק האוסר על המתת חסד, עיסוק בזנות למרות שלכל אדם יש זכות על גופו) וחוסר ההתערבות של המדינה בשכונות פשע.

כוחה של אהבה , התבגרות, מוסכמות ושבירתן, סטריאוטיפים בחברה

דו קיום בין היהודים לערבים

מומו

הגברת רוזה

נאדין

את מצבם הקשה של ניצולי השואה

מטפלות בילדים שלא מקבלות תמיכה מהרשויות

את גילו האמיתי ואת זהות הוריו ורצח אמו

שהוא מוסלמי

שהוא לא יתום

משום שד"ר כץ סירב לבקשת מומו להמיתה בחסד ולמנוע ממנה אשפוז וסבל עפ"י בקשתה

כי הוא פחד שיקחו אותו למשפחת אומנה

שלושה שבועות. החברה הבורגנית לא שמה לב למותה, דבר המסמל את חוסר רגישותה לריח האנשים בשוליה, ומתייחסים רק במקרים קיצוניים של מוות.

הוא יושב לידה שלושה ימים. הריח מסמל את המוות ואת עליבות החיים

מר חמיל. לפעמים האנשים שנראים לנו רעים ונחותים הם מוסריים ואנושיים יותר מאנשים ה"נורמטיביים" בחברה שמכתיבים את החוקים.

גברת רוזה כאשר מומו גילה את זהותו.

את הטוב האנושי וערך הנתינה לזולת, האהבה ללא תנאים, הדאגה לאחר ולמצוקותיו.

את הקהילה הגאה בפריז שלא זוכה להכרה

עגולה. הוא עובר שינוי של התבגרות מילד מטופל וילדותי לאדם בוגר, מטפל, שרואה את המציאות בצורה בוגרת יותר.

שטוחה.

אחד הדרכים של מומו להתמודד עם הבדידות. מוכר אותו כדי לבחון את היכולת הכלכלית של המשפחה המאמצת ומביע מחאה כנגד גברת רוזה שמקבלת כסף תמורת חום ואהבה לילדי הזונות.

כי היה לו משמם והוא אהב מאוד כלבים

הדגמה של הפרט המעיד על הכלל - הסופר מציע פתרון שלפיו היהודים והערבים יכולים לחיות בשלום ומתוך כבוד הדדי.

אהבה בין אם לילד

את מצבם הקשה של מיעוטים שחיים בשכונות מצוקה

את פריז כולה. מלוכלכת וחסרת מוסר